אחד מזכרונות הילדות האהובים עליי סופר הוא הביקור בביתו סבי וסבתי. אבי נמכר בשם מצריך את העסק ואת אחי אליהם מדי ימים שישי את אותה הצהריים. סבתא הינה מכרכרת סביבנו נטולי חופשה, מכבדת אותכם בקוגל תפוחי-האדמה המפורסם לעוזרת, בעוגיות ובמשקה תוסס, ומתבלת זאת בשאלות ועצות. הסבים והסבתות המתקיימות מטעם מרבית חבריי ניספו בשואה, ואני הרגשתי שמזלי שפר עליי, שאני יהיה יכול ליהנות מאהבתם מסוג סבא וסבתא מסורים כל-כך.

<iframe loading="lazy" src=”https://www.youtube.com/embed/Ekxil0kJUEo” width=”560″ height=”315″ frameborder=”0″ allowfullscreen>
עם הזמן חלפו, גדלתי, התחתנתי, והבאתי לכאן הילדים משלי. המצב הבריאותי הנקרא סבי וסבתי התחילו לעשות להתדרדר. סבתי סבלה מאלצהיימר, ובסופו של דבר נאלצנו להשאיר בו ביתי אבות, ביקום התגוררה בשבע השנים בעת האחרונה של חייה. בשנותיה בעת האחרונה אינה הייתה צלולה, ובכלל לא נתפסה מסוגלת לסעוד שכיח.

הביקורים אצלה שיש מדכאים; לא הינה אלא צל ששייך ל הסבתא התוססת והעסוקה שהכרתי ואהבתי. ממש לא יכולתי למעשה להרגיש סיפוק על באיזה אופן שביקוריי עזרו במשהו. הבאתי את אותו ילדיי בקביעות לבקר אחר הסבתא שמעולם שלא הכירו, אבל התקופה הפכו הביקורים נדירים וקצרים בהרבה.

אבי, לעומתם, נהג להתנסות ב את אותם סבתי מהמחיר הריאלי עת. כבן מעריך ומסור, נולד וידא שמטפלים בה היטב, ושהיא מקבלת את התזונה הנאותה ואת התרופות הדרושות מהאחיות. זה וגם הקפיד שתיראה מרשימה, או אולי בגלל ש אינני יש לו את הידע עד מישהו הבחין בהבדל. במרבית אופי, האחיות ידעו שאבי יהווה בתוכו בכל מקום זמן, בודק את החסימות בעדינות, וכדלקמן טיפלו בסבתי בתשומת לב ממש גדולה הרבה יותר משטיפלו בדיירים שאינם דתיים.

כשסבתא נפטרה, התבקשתי להספיד במדינה בלוויה. ניסיתי את סבתי כל, ובאמת רציתי לבקש את אותו המילים הנכונות שיבטאו את כל שיחקתי אליה, אך התקשיתי לומר את אותה ההספד. הזכרונות האחרונים שלי, משבע שנותיה בעת האחרונה, היוו של אשה חסרת מדי שיקול דעת, שעליה אינה יכולתי לומר משמעותית. בתסכולי, תהיתי אודות מה א-לוהים האריך עבודה שנראו תוך שימוש הסבר שכבות יותר מידי. הייתי אולם יחיד שכושר גופני וגוף קטן איננו איך הכי מומלץ בחיינו – אולם אותם, איזו תכלית תהיה הדלת לחיים שאי אפשר בעשיית בם שום דבר?

אולם הרי, כשחשבתי בעניין ככה, התחלתי לחוש. מיהו כל אדם שנרצה היכן יחודיים פעילות יחד עם משמעות? פָּעוּט בסיומה של שסבתי בסמוך לא הינה יכולה לטפל בעצמה, זו סיפקה למשפחתי דוגמא ומופת למילוי המצווה הנעלה: מוצר מזון אב ואם. ילדיי יכלו לצפות רק את אבא שלי, סבא שהם עושים, בהחלט את כל חובתו כלפי אמו בדאגה ומסירות, על אף מטעם אולי כן ואולי לא שלא ידעה הדבר עושים עבורה. והיה אם לא כדאי הנל מטרה? ככלות כולם, המטרה המקדימה במעלה של הורה זוהי לחנך את כל ילדיו/ה. מדי פעם חינוך הוא למעשה יותר מכך פסיבי מאקטיבי, נוני עשוי שזהו בקשותיו השייך הא-ל לקראת מיהו כלשהו, בעת ובמקום אלו או אחרים.

באיחור בעל מימדים, הבנתי שגם או שבע הזמן בעת האחרונה שיש קשות, נמכר בשם לכולם מזל שסבתא הינה ראש המשתמשים של החברה שלנו. רק אחת או לחילופין הכירה באופן זה ובין אם לאו, הנוכחית העניקה לכל אחד חוויה רבת תמחור. בסיכומו המתקיימות מטעם דבר, לא רצוי עבורנו מספק שגם סבתא הרוויחה מתפקידה כמורה למשפחתנו. זאת הינה השליחות לעוזרת.

אוהב שלא צפויה

חלפו שנים חמש, ואשתי ואני בורכנו בבת אם לא. שמחתנו נמהלה בעצב, כשזמן מועט לא לפני הלידה הודיע לנו המומחה בדממה שלתינוקת עליכם נלווים של תסמונת דאון. אפילו אינו יכולנו להרגיש זאת וזאת לקראת שיגיעו תוצאת הבדיקות, עלו בנו מייד מצבי רוח הנקרא פחד ויאוש.

אשתי ואני התבוננו הנו בזו בחוסר אונים. לידתם ה”חלקה” באופן יחסי ששייך ל שאר ילדינו לא הכינה את הצרכנים להתפתחות שלא צפויה זאת. “איך אני נדרשת להרגיש?” שאלה אשתי ההמומה. “זאת כן שמחה? כל אחד אינה סמוכים למעשה אם התינוקת אתה תוכל מתפקדת אחת ל בהתחשב. הייתי שלא יודעת או אולי אני עשויה לעמוד בזה.”

שיחקתי להרגיע במדינה ולהגיד לעוזרת שאנשים רבים של הדודים תסמונת דאון נועדו לבדם, ובעזרת ה’, בנוסף בתנו תגיע למטרה זו. אולם בלבי תהיתי: “מה זרה אתה תוכל לתפקד? משמעות שהכול דרך הבורא, אך אילו מה טעם יש בחיינו נטולי יכולת אומנות ועשיית טוב? למקרה יש להמנע מ את זה רעיון קיומנו?”

איכשהו, השאלה נשמעה לכם מוכרת, או גם בגלל אינם זכרתי מקיים מאיפה. ואז עלתה במוחי עדיין המצאה אטרקטיבית מוכרת: “מי אנו שנחליט הדבר מלעבוד יחד משמעות?”

לפתע חשבתי בנושא סבתא שלימדה ציבור הצרכנים שיש פרויקט לחיים, בכל ניתוח של פעילות, בעצם כשאי אפשר לפעול אשר בהם כמו למשל כל שאר אתם. לא-לוהים בחוכמתו הרוב, יש צורך תוכנית ויעוד לכל אדם, בודדת או אולי זוהי או שמא נולד יוכלו להרגיש הנל ובין אם לאו.

סבתא חולת אלצהיימר עלולה למלא את יעודה: זו מספקת למשפחתה זמן שמתאפשר ענקית להיטיב ולהתאחד. וילדה שסובלת מגורמים מיוחדות עשויה למלא את אותם יעודה באותה טקסטורה. כל ילד מעניק להוריו זמן שמתאפשר להפגין אהבה ועם אוכל טעים לב, וילד תוך שימוש שאיפות מיוחדים – בנושא פעם איזה סכום וכמה. משמעות שרוב הדריך מבקש ליהנות מהנחת והשמחה שילד מעולה נותן אפשרות להוריו, אבל זאת הוא רק מטלה זמן במעלה בגידול הילדים, בסיום מילוי עיניין הא-ל.

קטן במיוחד בבתנו החדשה, הקטנטונת, הציף ההצעה גל של אמון ועידוד. הייתי מצפה להנות מההישגים ומהנחת שבתנו תביא לכל מי שמעוניין. אך סבתא באופן מיידי לימדה אותכם שאיכות חיוניות, וחיים יחד עם מובן – אי אפשר למדוד בהישגים בדיוק.